עד שהתחילה המלחמה עבד ישראל ספרוב (69), כנהג בחברת הסעות של צוותי אוויר ותיירים בשדה התעופה, אך התנועה הדלה בנתב"ג בתקופה זו גרמה לכך שהוא הוצא לחל"ת, ומאז לא שב לעבוד. "אומרים שלא יודעים מתי יחזירו אותי לעבודה, בינתיים אני בבית", הוא מספר. מכיוון שהוא גמלאי, ישראל אינו זכאי לדמי אבטלה, והפיצוי היחיד שניתן לו מאז החלה המלחמה הוא מענק על חודשים נובמבר ודצמבר, מאז, הוא ללא הכנסה. "קיבלתי את המענק הפעוט שלהם, וזהו. הם לא חושבים שאדם צריך לחיות? לאשתי יש בעיות רפואיות, התרופות שלה עולות בין 500 ל-1000 שקלים בחודש. נוסף לזה יש ארנונה, חשמל, מים – החיים הרגילים שגם עליהם צריך לשלם. אני עומד לפני ניתוק של חשמל כי לא שילמתי כבר כמה חודשים". ישראל עבד כל חייו, אבל הוא זכאי רק לפנסיה נמוכה של 300 שקלים בחודש. "אי אפשר לחיות מסכום כזה, אז המשכתי לעבוד, וכל עוד אני יכול אני אמשיך לעבוד. אני מרגיש צעיר ואני יכול לעשות את זה. אני מקבל גם קצבת זקנה, יחד עם המענק זה היה מחזיק אותנו עם הראש מעל המים, עד שהוא הופסק. ציבור הגמלאים הוא כמו אוויר. אף אחד לא מתייחס אלינו, שאנשים יגוועו מרעב, מה אכפת להם". לדבריה של ח"כ מירב כהן, לשעבר השרה לשוויון חברתי, כל עוד הממשלה לא מרחיבה את מענקי החירום לקשישים שפוטרו או הוצאו לחל"ת בעקבות המלחמה, היא שולחת אלפי זקנים אל מחוזות של עוני ואי-ביטחון תזונתי. "מבוגרים אחרי גיל פרישה שממשיכים לעבוד לאורך שנים עושים את זה בדרך כלל מחוסר ברירה, ובהיעדר פנסיה או קצבה שמאפשרת קיום בכבוד. מדובר על אוכלוסייה שמתקשה למצוא תעסוקה הולמת גם בימי שגרה, וקל וחומר בימי מלחמה – בהם עסקים רבים חווים פגיעה כלכלית ומצמצמים את היקף המועסקים שלהם. הסיטואציה לא רק פוגעת בקבוצה באופן כלכלי אלא ממש בתחושת העצמאות והמסוגלות שהרבה פעמים מסגרת של עבודה ושגרה מעניקה להם".
"עבדתי כל החיים כדי שיגידו לי בגיל 72 שאני לא שווה"
גם סימה (72) לא חזרה לעבוד מאז החלה המלחמה. "לפני המלחמה עבדתי בניהול קפיטריות בבתי ספר, וב-8 לאוקטובר קיבלתי מכתב שמוציאים אותי לחל"ת מכיוון שכרגע אין עבודה, ומאז אני בבית. המשמעות שאני צריכה לכלכל את עצמי מקצבת זקנה, והילדים עוזרים לי. אין לי פנסיה". "אלו תחושות קשות מאוד", היא מוסיפה, "להיכנס לסופר כשאת יודעת שיש לך 100 שקל בארנק, ואת מורידה דברים כדי לא להגיע לסכום המקסימלי. הגעתי למצב הזה בעל כורחי. אני מתעוררת כל יום ב-2 בלילה כי אני מודאגת מהעתיד. פניתי כבר להרבה מקומות. אני מגישה מועמדות לכל עבודה שאני מוצאת, אבל הגיל מרתיע, או שטוענים שיש לי יותר מידי ניסיון וכישורים. הסכמתי לעבוד גם משמרות ערב שמסתיימות בחצות ב-32 שקלים לשעה, אני מוכנה לעבוד שישי ושבת, מוכנה הכל רק שייכנס כסף. בפועל: למדתי ועבדתי כל החיים כדי שיגידו לי בגיל 72 שאני לא שווה כלום". יקותיאל משי, מנהל קידום מדיניות וקשרי ממשל בעמותת 121 מסביר כי בעוד שאזרחים עד גיל הפרישה שמוצאים לחלת או מפוטרים זכאים לדמי אבטלה עד 75% מהשכר למשך תקופה מקסימלית של 7 חודשים, אזרחים ותיקים שהמשיכו לעבוד גם אחרי הפרישה ופוטרו או הוצאו לחל"ת אינם זכאים לסיוע כלכלי מלבד קצבת הזקנה. "בתקופת המלחמה מחודש אוקטובר עד דצמבר ניתן להם מענק מיוחד עד גובה 4,000 שקלים שסייע לאלפים להתקיים", הוא מסביר. "אבל נכון לסוף דצמבר, כ-3,500 אזרחים ותיקים שקיבלו את המענק המיוחד עדיין לא חזרו לשוק העבודה. כבר חודשיים וחצי שאין להם שום סיוע מהמדינה. בתקופה הזאת הם מתדרדרים לעוני וצוברים חובות שעשויים להשפיע עליהם גם בטווח הארוך". "כמו כן, עובדים בגילאי 67 ומעלה מתמודדים עם קושי לחזור למעגל העבודה הן בשל גילם והן ביכולת שלהם להתאים את עצמם למקצועות שונים בשוק העבודה המתקדם", הוא מוסיף. "נזכיר כי ל-51% מהאזרחים הוותיקים אין פנסיה בכלל ומכיוון שקצבת הזקנה כל כך נמוכה, רבים מהם נאלצים להמשיך לעבוד עד גיל מאוחר כדי להתקיים. אסור להפקיר את מי שטרם הוחזר לעבודה, וכעת נאלץ לבחור בין תרופה למזון".
"גם המענק לא כיסה את הצרכים שלנו, אבל זה עזר"
משה (77) ורעייתו נעמי (72), עבדו גם הם עד שהתחילה המלחמה. השבוע, למעלה מחמישה חודשים אחרי, הם הוחזרו לעבוד, אולם רק בחצי משרה. "המענק שקבלנו עזר לנו, זה לא כיסה את הצרכים שלנו, אבל עזר", אומר משה. "מאז שהוא הופסק נוצר לנו בור פיננסי, זה לא דבר שאנחנו יכולים לעבור עליו לסדר היום. אנחנו שנינו גמלאים, אין לנו רכוש, ואנחנו גרים בשכירות. "אני חושב שההנהגה הסירה אחריות לגמרי מציבור הגמלאים, אני מרגיש שהזניחו אותי. העובדה שאנחנו צריכים לעבוד בשלב זה בחיינו זו תעודת עניות לממשלות ישראל, ובעיקר לנוכחית. בכל מדינה מתוקנת אדם עובד 40 שנה, יוצא לגמלאות ומסוגל להמשיך להחזיק את עצמו בכבוד מהגמלה. בין המדינות שאנחנו רוצים להשתייך אליהם, מהבחינה הזו אנחנו בתחתית". "שתי משכורות נעלמו לנו", מוסיפה אשתו נעמי. "אחנו זוג ממוצע, אנחנו לא מסכנים, אבל אין לנו את הלוקסוס לצאת לפנסיה. אנחנו זוג חיוני שמרגיש משמעות כשהוא קם בבוקר והולך לעבודה מבלי להיות תלוי באף אחד. זה מאוד מתסכל. אני מרגישה שאין התייחסות אלינו, שאנחנו שקופים". תגובת שר העבודה, יואב בן צור: "שר העבודה ביקש לקדם את המשך המענק לגילאי 67 ומעלה שעבודתם הופסקה בעקבות המלחמה ולא רק למפונים בטווח גילאים זה. לצערנו, משרד האוצר סרב לבקשה זו. השר עדיין סבור שיש לתת מענה לאזרחים הוותיקים וימשיך לפעול בנושא". ממשרד האוצר טרם התקבלה תגובה. פורסם לראשונה: הדר גיל-עד, ynet, בתאריך 14.3.24
