בשנתיים האחרונות חווינו משבר אחר משבר: משבר פוליטי, משבר בריאותי, משבר כלכלי, משבר תעסוקתי. תחושת החוסן האישי של רובנו התערערה. כעת, כאשר הגל החמישי של הקורונה דועך, ואנחנו חוזרים – בתקווה שזו הפעם האחרונה – לשגרה, צצות מעל פני השטח אותן בעיות שקיווינו כל כך שהיציבות הפוליטית היחסית תצליח לשנות.
אלא שבפועל, אנו רואים עוד הקצנה של המציאות שבה מעטים יחסית נהנים מרווחה כלכלית חסרת דאגה, ואילו הרוב – ממעמד הביניים ועד הקבוצות המוחלשות – חי בתחושה המעיקה שהוא מהלך על חבל דק. כמעט כולנו מרגישים את זה: במחירי הדיור, בתורים המתארכים לטיפול רפואי, בחשבונות התופחים, בתשלומים עבור חינוך, בזינוק יוקר המחיה, במשכורות הנשחקות.
בה בעת, מצבן של השכבות המוחלשות רק הולך ומחמיר: שני מיליון ישראלים חיים מתחת לקו העוני, כל ילד שלישי בישראל סובל מחוסר ביטחון תזונתי. רמת האי שוויון היא הגבוהה ביותר בין מדינות ה-OECD. למרבה הצער, האמת היא שהחברה הישראלית אינה חברה שמקדמת שוויון, סולידריות ואחריות חברתית.
השבוע מצוין בעולם היום הבינלאומי לצדק חברתי, שעליו הכריזה עצרת האו"ם ב-2007 במטרה לצמצם את ממדי העוני בעולם ולאפשר קיום בכבוד לכל בני האדם: צדק ולא צדקה, צדק ולא מדיניות מזגזגת של מקלות וגזרים. צדק ולא פלסטר זמני על פלסטר זמני. צדק ולא תוכניות כלכליות שנשלפות מאיזו מגירה עלומה כדי לצמצם נזקים של בעיה בוערת שמסעירה את הציבור.
במציאות, שבה עוסקים בכיבוי שריפות ולא בראייה לטווח הארוך, אין טיפול עומק בבעיה האמיתית: היעלמותה של מדינת הרווחה מחיינו. זה לא התחיל עם הממשלה הנוכחית, אלא לפני יותר משלושה עשורים, כאשר החל בישראל – כמו במדינות רבות אחרות בעולם – ניסוי קיצוני שכל מהותו ייבוש רשת הביטחון הסוציאלית והפרטה של השירותים החברתיים.
הניסוי הזה פגע ברבים מאיתנו. שיעור העוני הגיע לממדים מפלצתיים, הפערים החברתיים ואי השוויון בשיא, השירותים החברתיים על סף קריסה: ממערכת הבריאות ועד מערכת הרווחה, פינת מערכת החינוך.
השנתיים האחרונות רק חשפו עד כמה הניסוי הקיצוני הזה מסוכן. אף יוזמה אזרחית לא יכולה להקים בית חולים, לספק חינוך חינם לכולם, לאפשר דיור בר השגה, או להחליט על מתן קצבאות ראויות. לצורך מילוי כל הצרכים האדירים האלה קיימת המדינה. ה״צדקה״ לא יכולה לשאת אותם על כתפיה.
דווקא מהממשלה הזו, שמאחדת ימין ושמאל, אנו מצפים שתיקח על עצמה את תחילת תהליך הריפוי – תהליך שיארך שנים, כי כדי לבנות רשת ביטחון חברתית צריך לתקן אלפי סעיפי תקציב, חוקים, נהלים ושיטות עבודה. אבל מישהו צריך להתחיל לשנות את הפרדיגמה לטובת צדק חברתי.
אנו חיים בעולם של ידע. זה כוח עצום שיכול לשמש אותנו כדי לפעול למען מדיניות מבוססת נתונים, שתקדם מטרות חברתיות, שחשובות לכל האזרחים. הדאטה הענקית הזאת מסמנת למקבלי ההחלטות ציוני דרך וכלים איפה צריכה המדינה להשקיע, מה צריך לחזק ולשדרג, מי זקוק לסיוע.
במשרד האוצר כבר עובדים בימים אלה על התקציב ל-2023. כדי שהוא יבטיח ביטחון כלכלי, רמת חיים סבירה וסיוע אמיתי למי שצריך, הדרג הפוליטי צריך להורות על שינוי גישה – לצאת מהקופסה ולראות את התמונה הגדולה. ובעיקר, לרצות לתקן ולהניע מהלכי עומק, לפעמים מן היסוד.
גם אם הדרך קשה וארוכה – המצב הנוכחי אינו גזרה תקציבית או גזירה משמים, אלא מדיניות בשר ודם, שיכולה לקחת את העושר המשמעותי שצברנו כמדינה כדי להבטיח שכולנו נהנה מהזדמנות הוגנת ושווה. בעולם כבר משתמשים בשיטות שונות במטרה לצמצם עוני ופערים, צריך רק לבחור כיצד לפעול. לרגל היום הבינלאומי לצדק חברתי ועבור כולנו, הגיע השעה שממשלת ישראל תבחר בנו ותתחיל לעשות עמנו צדק.
