ימי המלחמה קשים לכולם, ובעיקר לאלו שפונו מביתם וגרים כבר לא מעט חודשים במלונות – מה שמשפיע על ההתפתחות התקינה שלהם. "זה מקום שנחמד להיות בו בסופ"ש אבל לא לחודשים ארוכים", אומר גלעד אמשלום, מנהל משחקיה התפתחותית בקלאב הוטל בטבריה, שהוקמה במימון קרן רש"י ויעדים לצפון עבור פעוטות (גילי לידה עד 6) המפונים מקרית שמונה ומשדרות.
לדבריו החיים בחדר אחד כשאין פרטיות עם חוסר הוודאות יצרו אקלים של מתח וסטרס לאורך זמן. כמו כן בתי המלון לא היו בתחילה מקום מוגן עבור הילדים. "היו הרבה מבוגרים שנכנסו ויוצאו, ילדים שהסתובבו במרחב, ונוצר סיכון משמעותי להיות חשוף לפגיעות מיניות", הוא אומר. "במשחקייה ייצרנו מרחב בטוח ומוגן לילדים מגילי לידה עד 6 לחקור, לשחק ולהיות עם אנשי צוות שיוכלו לקדם אותם, ובמקביל עשינו פעילויות שקידמו את ההתפתחות: הדרכות הורים, שעות סיפור עם קלינאית, פעילות של יצירה עם מרפאה בעיסוק, התזונאית עבדה עם המטבח שיקבלו אוכל מותאם, ניסינו להגיע לכמה שיותר רבדים שקשורים לחיי היום יום של הילדים".
ילדים שמשחקים בחטופים וחיילים
מהצוות המקצועי במשחקייה – שכלל קלינאית תקשורת, מרפאה בעיסוק, פיזיותרפיסטית, תזונאית, פסיכולוגית התפתחותית ועובדת סוציאלית קלינית – נדרש לאתר ילדים ומשפחות שהיו במצוקה משמעותית בהיבט של התפתחות הילד בעקבות המעבר, ולהפנות אותם לטיפול. "חלק מהצוות היה בעצמו מהמפונים, ועבד ביחידות להתפתחות הילד בקרית שמונה. הם משאב משמעותי של אנשי מקצוע מומחים בתחום שיכלו לתת הדרכה וליווי ולמנוע עיכוב התפתחותי. לא מעט מהמשפחות שפונו לא בהכרח היו במסלול של טיפול, אבל בעקבות הפינוי הארוך והשהייה במקום שלא מותאם לילדים ורמת הסטרס הגבוהה של ההורים נקלעו לסיכון התפתחותי".
אמשלום מספר כי בתחילת הדרך הייתה תחושה של כאוס וחוסר גבולות. "ראינו ילדים שמתקשים להירגע, אגרסיביות, אלימות, קשיי שינה, חוסר ויסות רגשי משמעותי, ילדים שהפסיקו לדבר או התחילו לגמגם, סימפטומים של פוסט-טראומה בהיבט של הימנעות מסיטואציות, וקשיים משמעותיים בכל מה שקשור ביכולת לחקור ולהיות במשחק. כשילד בן שנתיים בלי מוטיבציה למשחק זה מדליק נורות אדומות בקשר למצב הרגשי שלו. בנוסף, ראינו המון משחקים שקשורים למצב הביטחוני, ילדים שמשחקים בחטופים וחיילים, מכות וטילים, משחקים את המציאות – וזה דווקא היה סימן טוב. ראינו גם המון חוסן אצל הילדים והמשפחות שהצליחו להוציא את המיטב מהסיטואציה".
לדבריו קיים קשר ישיר בין היכולת של ההורה להתמודד עם המצב לבין המצב הרגשי של הילד. "מי שהיה עם משאבים וחוסן, הצליח לתווך לילדים ויכול היה להיות שם עבורם – לילדים היו פחות תסמינים של עיכוב התפתחותי וחרדה. לעומת זאת, אצל הורים שהאב מגויס לעזה או אצל משפחות שחוו אובדן ראינו קשיים יותר גדולים עם הילדים, סימפטומים שמזהים בדרך כלל אצל ילדים שעברו איזושהי הזנחה, נסיגה התפתחותית, בעיות התנהגות, קשיי שינה, קשיי אכילה. כמעט כל המשפחות שנשארו במלון לזמן ממושך היו משפחות בסיכון. השהייה במרחב כזה כל כך הרבה זמן לא מתאימה מבחינה התפתחותית ואף מסכנת, ויש לה השלכות ישירות על ילדים".
בתחילת הדרך נרתמו לא מעט עמותות ונוצרו פרויקטים שונים כדי לסייע לקליטת הילדים המפונים בבתי המלון. כיום לאחר שחלק גדול נקלטו במסגרות, המושכות עברו לרשויות. "אנחנו לא רואים את תושבי הצפון שפונו חוזרים הביתה ב-1 לספטמבר, ולכן צריך להמשיך לתת להם ולצוותים שעובדים איתם מענה, בהם לרשת ברנקו וייס, ארגון הפועל לשינוי חינוכי. צריך לזכור שגם אם משפחות מצאו דירה בטבריה, זה עדיין לא הבית שלהן, והן ממשיכות לחיות בחוסר ודאות ולכן הן זקוקות למענה מתאים".
האבא במילואים והבנות פיתחו חרדת נטישה
שחף אוחנה בר חן (34) נשואה ואם לארבעה ילדים בני 6.5 ,4.5 ותאומות בנות שנתיים. היא ממובילות תחום החינוך ופורום נשות המילואימניקים. היא מספרת על סימני המצוקה של ילדיה בעקבות החודשים הארוכים שבהם מוטי, בעלה ואבי ילדיה, נעדר מהבית בשל גיוסו למילואים. "הן היו מתעוררות יותר בלילה, היה להן צורך מאוד קרוב במגע, הן פיתחו חרדת נטישה והגבירו את התלות בי, לא הראו רצון ללכת לדמויות אחרות כמו סבתא או דודה. אני איתן לבד, ואחת התאומות לא מוכנה לרדת לי מהידיים, למרות שהיא כבר לא בגיל שהיא זקוקה להיות על הידיים. בכל פעם שהוא חזר לאפטר הן היו נרגעות, וברגע שחזר לצבא הייתה שוב רגרסיה, ונאלצנו לעבור שוב הסתגלות שארכה כמה ימים של לילות קשים וצורך להיות צמודה אליי".
לדבריה, שכשמוטי יצא למילואים התאומות היו בנות שנה ושלושה חודשים. כעת הן בנות שנתיים, והבנתן גדלה. "הן יודעות כבר שאבא בצבא. הגדולים כל הזמן שואלים: מתי אבא בא לבקר? הם מחפשים נרמול, מנסים להבין למה הם היחידים במסגרת שאבא שלהם בצבא. התחלנו להרגיש חזרה לשגרה מבחינת התנהגות הילדים לאחר שחודשיים בערך הוא היה בבית, ואז הוא קיבל שוב צו 8 לעזה, לסבב ב'. נאלצנו להכין את הילדים, עכשיו אנחנו הרבה פחות אופטימיים. בסוף זו אותה אוכלוסייה שעושה את המילואים ואותן משפחות שסופגות את זה, ואנחנו די שקופים ולא מקבלים תמיכה רגשית, למרות שיש חוזר מנכ"ל בנושא שלא מוטמע במערכות החינוך. למה אני צריכה לרדוף אחרי הרשויות והשפ"חים כדי לקבל מענה רגשי לילדים שלי? גם ככה אנחנו שחוקים".
הורים שבורים, אובדן סמכות וחוסר גבולות קיצוניים
"הדבר הראשון שהיה בולט זה אובדן הסמכות ההורית באופן קיצוני", מספרת רוזלין זוהר, מטפלת רגשית בעלת תואר שני, מתמחה בטיפול בילדים ומתבגרים ומדריכת הורים. זוהר טיפלה בחודשים הראשונים למלחמה בקבוצות של ילדי גן משדרות ובמתבגרים מקיבוץ בארי שפונו למלונות בים המלח, "ההורים היו מאוד מותשים ושבורים, והילדים לא ראו בהם סמכות לכלום, הייתה פריצת גבולות קיצונית וקושי של ההורים לתפקד ולהחזיק את הצרכים של הילדים, אפילו ברמה פיזיולוגית – לרדת איתם לחדר אוכל ולאכול. גם המרחב הפיזי היה מאתגר, הילדים היו בורחים ורצים ומשתוללים, וההורים לא הצליחו לאסוף אותם".
באמצעות משחק, היא אומרת, אפשר להגיע לנפשם של הילדים. זוהר מספרת כי קבוצות הילדים משדרות ששיחקו העלו תמות כואבות וגם מרגשות. "היה להם צורך בולט בדמויות רגועות ושמחות, והם גם נטו לבחור דמויות שקשורות לכוחות הצלה כמו כבאי או חייל. כששאלתי מה הכבאי שלך הכי צריך שיהיה לו, ילדים בני חמש אמרו דברים שוברי לב: "אמא רובוטית שלא בוכה" או "אמא שקמה מהספה". היה להם צורך בדמות שתצליח לתפקד. במשחק סוציו דרמטי הם שמו את הבובות עם הפנים לרצפה וירו עליהם, כל דבר היה קשור למלחמה, אפילו מגדל של קוביות הפך לבית שנהרס, כל משחק עם בובה הפך למחבוא עם מחבלים. משאלת לב של חלק גדול מהילדים היו כלי מלחמה עם כדורים שעובדים, חוסר האמון בתפקוד של המדינה ירד לרזולוציות של ילד שמתפלל שיהיה לו כלי מלחמה שעובד, כי אף אחד אחר לא יבוא להציל אותו".
הקושי ליצור קשרים משמעותיים לאורך זמן בלט גם הוא במהלך הטיפול בילדים. "היה כאוס והמון ילדים היו מסתובבים אבודים במרחבים. אני עובדת 22 שנה עם ילדים והרגשתי שקשה להם ליצור קשר שנמשך יותר מכמה רגעים. היה צריך לעבוד קשה כדי להצליח להתחבר לאורך זמן והייתה חרדת נטישה גדולה, בגלל הפרידות מכל כך הרבה דמויות שהיו שם, אחד הדברים המאתגרים בעבודה איתם היה לתת להם ביטחון מתי אני הולכת ומתי חוזרת".
אחת התופעות שאיתן התמודדו ההורים שפונו לבתי המלון היא אובדן האמונה ביכולת שלהם לתפקד, בין היתר, בעקבות שהות ממושכת בבית המלון, היכן שעשו עבורם את כל המטלות היומיומיות שכוללות בישול, ניקיון ועוד. כפועל יוצא מכך, הם איבדו גם תחושת מסוגלות הורית בסיסית. "בעבודה עם ההורים בהתחלה עטפנו אותם, לקחנו את הילדים כמה שיותר ופינינו אותם לבכות ולהיות עם עצמם", מספרת זוהר, "באיזשהו שלב הבנו שזה גורם להם להרגיש חסרי אונים וכדי להחזיר אותם לכוחות ולתחושת מסוגלות עברנו לעבודה דיאדית – לתווך, לתמוך, לעזור סביב סמכות וגבולות. היה ילד שלא הסכים שאמא שלו תקנח לו את האף והיא פשוט עמדה ובכתה, או ילד אחר שהשתולל ושבר את הכל, זרק משחקים והאימא עמדה והתחילה לבכות ולצעוק, בתגובה הוא נשכב על הרצפה ועשה פיפי על עצמו".
אחד האנשים שזוהר עבדה איתם היה סב ששתי בנותיו, אימהות לילדים, בפוסט טראומה קשה, ואחת מהן אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי. הסבא לקח את הילדים ודאג להם בזמן שאמא שלהם לא תפקדה. תוך כדי שיח הבינה זוהר שגם הוא זקוק להמון תמיכה. "הסתבר שאשתו לא יוצאת מהחדר ובקושי אוכלת. שכנעתי אותו לקחת את המענקים ולחזור למקום אחר, לצאת מהמלון, או לחזור הביתה כשיתאפשר. הם ממש פחדו מזה, נאחזו במלון כאילו הם לא יכולים לדמיין שיצאו משם, איבדו אמון בעצמם וביכולת התפקודית שלהם. הכי שבר אותי זה שהם כבר הצליחו להביא את עצמם לחזור הביתה אז הם התעוררו באמצע הלילה מהפגזות וישנו כולם בממ"ד על הרצפה ובחרדות, עם המון מנעולים ושיטות נעילה לבית, כשחלק גדול מהם לא הצליחו להשיג טיפולים באופן מסודר".
אין ספק שתסמיני מצוקה הופיעו בעוצמה בקרב ילדים משדרות ומעוטף עזה, אך לדברי זוהר, גם ילדים בכל רחבי הארץ סובלים מחרדות ורגרסיות. "האירועים האלו והאזעקות צרבו בילדים טראומות. הם יושבים בקליניקה שלי בהוד השרון, משחקים ומציירים, מספרים על דברים טריוויאליים מהחיים ואז פתאום עובר אוטובוס או שיש רעש קטן והם נכנסים להתקף חרדה, הגוף רועד", אומרת זוהר, "יש עלייה בצורך בטיפולים, קשיי הירדמות ושינה, ההורים צריכים להיות במודעות לכך וגם בהכלה. ייקח הרבה שנים לרפא את זה. חלק מהעבודה שלי היא עם אימהות שמגיעות לבד להדרכות, אחד הכאבים הגדולים שאני חווה בחודשים האחרונים הוא נשים שמדווחות על כך שהבעלים הם לא אותו הדבר מאז שחזרו המילואים: התקפי זעם, עצבים, לילות עם צעקות לפעמים אלימות. אדם פוסט טראומטי הוא פצוע וזה משפיע על הילדים, על משפחה שלמה, לדורות שלמים".
למטפלות במסגרות החינוכיות אין יכולת לתת מענה למצוקת הילדים
בתחילת יולי 2024 נערך סקר אינטרנטי בשיתוף מכללת אורנים וקבוצת גיאוקרטוגרפיה, ובו השתתפו כ-500 נסקרים, הורים לילדים בגילי לידה עד 3. הסקר נערך לכבוד כנס "לראות את הנולד" שהתקיים בכנסת ישראל בנושא מדיניות החינוך בגיל הרך בעת מלחמה. את הכנס יזמו ח"כ נעמה לזימי, ח"כ יוסף טייב, ח"כ קטי שטרית וח"כ נאור שירי – בשיתוף עמותת 121 והמכון הישראלי לחינוך בגיל הרך במכללת אורנים. בין הנושאים שעלו בכנס: טראומה ונסיגה התפתחותית בקרב פעוטות בימי מלחמה, פעילות הרשות המקומית מול השלטון המרכזי, שכר המחנכות ואיכות החינוך לגיל הרך.
בסקר עלה כי אצל 34% מקרב הילדים שהראו סימני מצוקה היו קשיי שינה; אצל 31% דווח על התקפי זעם; 21% מהם הראו סימני אלימות; ואצל 17% הייתה רגרסיה שבאה לידי ביטוי בהרטבה. בנוסף, 61% מההורים השיבו שלדעתם לצוותי המסגרות החינוכיות של גילים אלו אין את הכלים לטפל במצוקות ושינויי התנהגות של הילדים.
אופירה בן שלמה, מנהלת המכון הישראלי לגיל הרך ממכללת אורנים מסבירה כי "ממצאי הסקר מלמדים כי הורים לילדי הגיל הרך מתמודדים עם מציאות בלתי נתפסת – לאורך השנה הם מגיעים למעון ומוצאים אשת צוות לא מוכרת. אישה שאינם מכירים מטפלת בילדיהם. במקומות אחרים נאלצות עובדות לפעול בחסר. המחסור בעובדות יוצר עומס בלתי סביר על העובדות המתקשות לתפקד בין מכלול המשימות במעון ומכאן הדרך מהירה לשחיקה ועזיבה".
"במצב הנוכחי מדווחות מנהלות על קושי בגייס עובדות איכותיות", היא מוסיפה, "אנו קוראים לאימוץ המלצתנו – לשכר ראוי לעובדות ולהכשרה ראויה המכבדים אותן כמחנכות לגיל הרך. זה נכון תמיד, אך במיוחד בשנה מטלטלת שבה מעידים ההורים בסקר כי גילו שינוי לרעה בהתנהגות הילדים בעקבות המלחמה".
עו"ד טלי ניר, מנכ"לית עמותת 121, המובילה את שותפות "בידיים טובות", הכוללת עשרות ארגונים חברתיים וחינוכיים אשר פועלים לקידום ההשקעה בחינוך לגיל הרך מציינת כי "הסקר מוכיח כי אף שיש עשרות אלפי פעוטות שחוו טראומה בעקבות המלחמה, חלק גדול ההורים לא מאמינים שלמטפלות יש כלים לטפל בהן. האמונה של ההורים היא מבוססת: כ-70% מהמחנכות-מטפלות לא עברו הכשרה לתפקידן המאתגר. יש צורך כיום יותר מתמיד בהכשרות והדרכות לצוות החינוכי כדי למנוע נזקים בלתי הפיכים שיתבררו בגיל יותר מאוחר. אנחנו שמחים על כך שיואב קיש הכריז שיקצה את עודפי התקציבים להדרכות והכשרות לצוות החינוכי בשנה הבאה, עם זאת, בישראל נהוגה תת השקעה מאסיבית בחינוך לגילי לידה עד שלוש בהשוואה לצורכי התחום ולמקובל במדינות המפותחות. עוד לפני הקיצוץ בתקציב 2024, ישראל השקיעה בגילי לידה עד 3 רק עשירית מהממוצע במדינות המפותחות. אלו הגילים הכי קריטיים להתפתחות הילדים. ממשלת ישראל צריכה להבין שהשקעה בילד מוקדמת יותר היא משפיעה ומשתלמת יותר".
פורסם לראשונה: מירב דוסטר, mako, בתאריך 25.7.24
