"לא נראה לנו שנחזור הביתה, זה לא ריאלי מבחינת תעסוקה ולא פייר לעקור שוב את הילדים"

עידו אדלר, מפונה מקריית-שמונה ואב לארבע בנות, הגדולה בת 14 והקטנה בת 7, היו בעיר מעבדת תיקונים וחנות לאביזרי סלולר, שנסגרו בחודשי המלחמה. כרגע, המשפחה מתגוררת בדירה שכורה ברמת ישי, הבנות החלו ללמוד בבתי ספר ביישוב, ולצערו הרב, עידו לא רואה באופק את החזרה לעיר המופגזת שהוא כל כך אוהב.

"בחודשיים הראשונים למלחמה עוד עבדתי בחנות שלי בקריית-שמונה, בחודש השלישי כבר נתתי כמה שיותר עזרה למילואימניקים ולא ממש עבדתי. הבנתי שלא משתלם לי להשאיר את העסק פתוח, כי אין אנשים בעיר. מאז אני לא עובד וזה קשה, בעצם זה אחד הדברים הקשים שקרו לי, שאחרי עשר שנים שבהן הייתי עצמאי אני צריך להמציא את עצמי מחדש, תוך כדי שאנחנו דואגים לכל הדברים מסביב, כמו השתלבות במקום החדש, החינוך של הילדות ועוד".

לחזור להיות טכנאי סלולר הוא לא רוצה, מבחינתו זה ללכת לאחור, אז הוא מנסה כל מיני אפשרויות, כמו למשל קורס של טכנאי מחשבים שלקח עכשיו באופן עצמאי כדי לפתח לעצמו מקורות הכנסה עתידיים. "הגשתי בקשה למימון דרך משרד העבודה, קיבלתי אישור והם אמורים לעזור ב-70-80 אחוז מעלות הקורס, אבל כמובן עוד לא קיבלתי את הכסף. האמת היא שמראש לא בניתי עליהם ושילמתי בינתיים את עלות הקורס בעצמי כדי לפתוח לי עוד אפיקי פרנסה ולהביא אוכל לבנות שלי".

מה הציפייה שלך מהמדינה?

"הגעתי למצב שאני כבר לא מצפה לשום דבר מאף אחד", הוא אומר בכאב. "אני לא רוצה להישמע מסכן וללכלך על המדינה, אני כמובן זוכר בכל רגע שיש לנו 101 חטופים בעזה ושהם והמשפחות שלהם היו מוכנים להתחלף איתי ברגע, אבל בתוך כל זה, אני והרבה עצמאים אחרים שמפונים נכנסנו ללופ. מישהו אמר לי 'תגידו תודה שנותנים לכם פיצויים על העסק', וזה חרה לי. אני צריך להגיד תודה? אני החלטתי לעזוב את קריית-שמונה שאני כל כך אוהב? החליטו בשבילי שאני צריך לעזוב את הבית, את העסק. המקום מטווח, אין מי שיבוא לחנות ולמעבדת הסלולר שלי. המינימום שרצינו לקבל זה מעטפת של תמיכה ועזרה במציאת מקומות עבודה חדשים כדי להתפרנס".

יש נקודה נוספת שהוא מעלה ואלה הפיצויים מהמדינה: "המדינה לא מסתכלת על ההוצאות השוטפות שאותן בעלי העסקים מכסים עכשיו. מה עם כיסוי תשלומים לספקים? המדינה נותנת פיצוי של עשרת אלפים שקלים בחודש, אבל לעסק יש לפעמים חובות לספקים של 50 אלף שקל, ואנחנו נתקענו בין הפטיש לסדן. אף אחד לא דואג מה יהיה איתנו ולכן הרבה עסקים לא יחשבו לפתוח מחדש".

גם מפני שתפסידו את הפיצויים אם תפתחו מחדש.

"נכון. וזה לא שמישהו עושה לי טובה שמשלמים לי פיצויים. אני לא בחרתי לסגור את העסק ולעזוב. אני מקבל את הפיצויים בגלל כסף שאני מפסיד על כל יום שבו העסק שלי לא פעיל. אם לא הייתי סוגר הייתי מרוויח את הכסף הזה עכשיו, ואולי הייתי מרוויח יותר ממה שאני מקבל מהמדינה".

אתם לא חוזרים לקריית-שמונה?

"עוד לא החלטנו, זה תלוי בהרבה גורמים, בעיקר במה שיהיה בקריית-שמונה ואיך הבנות שלי יתאקלמו ברמת ישי. הרי ייקח שנים לשקם את העיר, את מערכת החינוך. לא נתפשר על איכות בתי הספר ולא ניקח הילדות אחורה".

ואיפה יהיה לך פשוט יותר לחזור לשוק התעסוקה?

"סביר להניח שברמת ישי, אני נמצא היום 20 דקות מחיפה. גם ככה בקריית-שמונה הייתה מצוקת תעסוקה, והיום, אחרי שהרבה עסקים לא יחזרו, יהיה שם עוד יותר קשה. בכל מקרה, אני לא מתכוון לפתוח את העסק העצמאי מחדש, לא בקריית-שמונה ולא ברמת ישי. זה על גבול הלא-ריאלי, שוב לבנות אמון של לקוחות ולהזמין מלאים בכסף שאין לי. אני מעדיף להפוך להיות שכיר, כי פשוט אין לי כוח להתמודד עם מה שכרוך בפתיחה מחודשת של עסק".

מה המדינה הייתה יכולה לעשות אחרת?

"קטונתי מלייעץ למדינה, אבל אחת הבעיות של בעלי עסקים קטנים זה שלא רואים אותנו אף פעם. אנחנו משלמים מסים וביטוח לאומי יותר מכל אזרח אחר, אבל לא יכולים לחתום אבטלה למשל. צריך לשנות את הקונספט שאנחנו משלמים ולא זכאים לשום דבר, ולנסות לארגן מחדש את כל הסיפור של הפיצוי, בעיקר לעסקים קטנים שחיים על השקל וצריכים לחפש את עצמם מחדש. זה גם גורם לאנשים לעשות קומבינות כדי לשרוד, למה?", הוא שואל בכאב ואז מיד מוסיף שהקושי שלו ושל הקולגות שלו לא משתווה בשום צורה לכאב של החטופים ובני משפחותיהם. "נכון שגם אנחנו מרגישים חטופים, רק בתוך המדינה שלנו, אבל זה באמת מתגמד ליד מה שהחטופים בעזה עוברים והסבל של בני המשפחות שלהם, אז מי אני שאקטר".

לא עצוב לך שלא תחזור לקריית-שמונה?

"עצוב לי מאוד, אני ממש אוהב את המקום, אבל צריך להיות ריאלי תעסוקתית וריאלי בשביל הבנות שהן פרויקט החיים שלנו".

"אין לי חיים כל כך"

כ-120 אלף ישראלים עדיין מפונים מבתיהם בצפון ובדרום. החזרה הביתה לא נראית באופק. עבור רבים מהם, לפינוי יש משמעות קשה מבחינה כלכלית, חברתית ומשפחתית. סקר שערך מכון מאגר מוחות בקרב 500 מפונים, במלאת שנה לפינוי, מגלה תוצאות עגומות במיוחד. מהסקר עולה שמחצית מכלל המפונים שוקלים לא לחזור ליישובי הקבע שלהם, ומבין מפוני הצפון 70% שוקלים לא לחזור ליישובים שמהם פונו. רוב המפונים טענו בסקר שלא קיבלו סיוע תעסוקתי מספק מהמדינה ונותנים ציון גרוע עד גרוע מאוד לממשלה על הטיפול במצבם התעסוקתי.

בסקר נמצא עוד כי 60% מהמפונים מדווחים שהכנסתם מהעבודה השתנתה לרעה. 64% היו רוצים להגדיל הכנסה ו-20% היו רוצים לעשות הסבה מקצועית. אחד מכל חמישה מפונים לא עובד בכלל, ומבין אלה שחזרו לעבוד 35% העידו שמצבם הנפשי השתפר בעקבות החזרה למעגל העבודה. עוד מצא הסקר כי 34% אמרו שהכשרה מקצועית או לימודים היו יכולים לסייע להם בתעסוקה ו-52% העידו כי העלות הכספית הכרוכה בלימודים היא קושי משמעותי עבורם. את הסקר יזמו עמותת 121 ומיזם 710 מערב — שני ארגונים חברתיים שמסייעים למפונים בשלל תחומים, בין היתר במציאת עבודה.

גאיה לוי, בת 29, מפונה מאז 7 באוקטובר ממושב שאר ישוב, שנמצא בקו העימות בצפון. את תוצאות הסקר היא מכירה מקרוב ממציאות חייה. בתה התינוקת נולדה עשרה ימים לפני המלחמה, ולבני הזוג עוד ילדה בת שלוש וחצי. "התפנינו לבית רימון בגליל התחתון", היא מספרת. "בעלי, נתנאל, התגייס לכיתת מילואים בשאר ישוב ועושה מילואים מנובמבר, ואני עם הבנות לבד".

אז בעצם מתחילת המלחמה לא חזרת לעבוד?

"נכון. הייתי בחופשת לידה, אני עובדת סוציאלית, בעלי במילואים כבר שנה, ושבעה חודשים גרנו אצל ההורים של בעלי. בהמשך עברנו ארבעתנו לדירה של חדר אחד בבית רימון. נשארתי כי הילדה כבר התחילה מסגרת ויש לה כאן חברים, לא רצינו להעביר אותה ממקום למקום".

ולא התפנית לעצמך, למצוא עבודה?

"לפני המלחמה עבדתי כעובדת סוציאלית בחצור הגלילית, אבל גם חצור מטווחת כל הזמן כמו כל אזור הצפון. בגלל המצב לא הייתי מסוגלת להכניס את התינוקת למסגרת. אני לא יוצאת יותר מדי מבית רימון, לא אקח את הסיכון לנסוע לבד עם הבנות באוטו ולהיות מטווחות, אז אנחנו פה. כשיש ימים רגועים אני אומרת 'אולי זה הזמן לחזור לעצמי ולחזור לעבוד', אבל המחשבות האלה לא מגיעות לעומק. בעלי בא הביתה פעם בכמה ימים ליומיים, ושוב יש לגדולה את שיברון הלב כשהוא חוזר למילואים. קשה לה באופן כללי, היא שואלת המון אם נחזור ומתי נחזור. אנחנו חיים במקום דתי כרגע וזה שונה ממה שהיא התרגלה. אני מרגישה שאני צריכה להיות עם הבנות שלי, וזה בא על חשבון העבודה. אין לי חיים כל כך, אין לי בית. יש לי חדר ומסדרון קטן מעל בית של משפחה. אין פה אפילו ממ"ד. עכשיו אני שוב שלושה שבועות אצל ההורים של בעלי, כי המצב החמיר. אז שוב אין לי פרטיות, אין לי אופק, ממש כמו בתחילת המלחמה, אז איך אני יכולה כשהכל מפורק לחשוב על עבודה? איך אני כעובדת סוציאלית יכולה להתפנות למצוקה של אנשים אחרים כשאני בתוך המצוקה של עצמי?"

מה המצב של בעלך?

"בעלי עובד בתיירות. אז נגיד שהמלחמה תיגמר והוא יחזור לעבוד, אבל לאן יחזור? מי מדבר בכלל על תיירות בטווח של השנתיים הקרובות לפחות? וחוץ מזה, אין לי ביטחון לחזור לשאר ישוב עם הילדות. אני מיואשת, כועסת, לפעמים יש אופטימיות ואני אומרת שזו הזדמנות לשנות את החיים, אבל רוב הפעמים אני בייאוש ואפיסת כוחות".

איך אתם מסתדרים כלכלית?

"יש את מענק הפינוי שמאוד עוזר לנו. הילדה הגדולה כבר בגן עירוני ואני לא משלמת עליו, כי מפונים לא משלמים, בעלי במילואים וזה גם עוזר. אבל כמובן, אנחנו מעדיפים לעבוד ולחיות את החיים שלנו. אני מתגעגעת לחיים שהיו לי, אבל אני לא רואה אופק. איך אני אעבוד? איך בעלי יעבוד? מי יבוא בכלל לטייל בצפון גם אחרי שהמלחמה תיגמר? בשנתיים הקרובות לפחות, לאנשים יהיה קשה לחזור לאזור. לוקח זמן לשקם את השטח, לשקם מבנים, תשתיות, ומה עם מסגרות חינוכיות לילדים? ובעיקר ייקח זמן לשקם את האמון של התושבים כדי שנוכל לחזור ולרצות לחיות שם על הגבול. את פתאום שומעת על מנהרות שקרובות אליך. מי חשב על זה? מי האמין? חיינו בסרט אחר. לא דמיינתי לעצמי שאני צריכה לפחד מחדירת מחבלים לבית שלי. קניתי שם בית, ואני לא מרגישה מסוגלת לחזור אליו. אז את מדברת איתי על עבודה? ייקח הרבה זמן עד שנראה שיש בכלל אפשרות לחזור הביתה".

כלומר, אולי לא תחזרו בכלל.

"אולי. אנחנו עכשיו קרובים להורים שלי ולהורים של בעלי, קרה פה משהו חדש, הילדה התחילה ליצור חיים חברתיים, התרגלה, אז לעקור אותה עוד פעם זה לא פייר".

כואב לך שלא תחזרי?

"כן. כואב לי שאני מדברת ככה, אבל זה מאז שגילו מנהרות והראו את התוכניות של חיזבאללה להיכנס לשטח ישראל. מאותו רגע הבנתי שאני לא יודעת איך אישן שם בלילה כמו שצריך. קשה לי לחשוב על זה בכלל".

ומה עם עבודה? בכל זאת, הייתה לך קריירה.

"נכון, אבל זה יצטרך לחכות כי מה שחשוב עכשיו זה הילדות שלי, הביטחון שלי כלפיהן והיציבות של הבית. אני לא חושבת שאני יכולה לחלק את עצמי אחרת. פיזית אני יכולה לעבוד, אבל לא מסוגלת נפשית. כשבעלי יחזור מהמילואים וארגיש שלבנות יש יציבות בחיים ושיש שגרה, אולי אהיה מסוגלת לחזור ולטפל באנשים".

"לא יודעים מה יהיה"

יעל לאונר-פרייבך, בת 39, מתגוררת כיום עם בת זוגה מיטל ובנן נועם בן השנתיים בקיבוץ קליה שבצפון ים המלח, והן לא רואות מתי יחזרו להתגורר בקיבוץ מלכיה, הבית שלהן בצפון.

"הרצון לחזור קיים, אבל במציאות אף אחד לא יודע מה הולך להיות", אומרת יעל שב-1 באוקטובר התחילה לעבוד בקליה בתחום החינוך. "השאלה אם לחזור למלכיה מאוד כבדה, גם כי יש לי היום עבודה בקליה שאני לא רוצה לוותר עליה, וגם כי שאלת היציבות לבן שלנו יותר חזקה מכל דבר. הוא נכנס למערכת החינוך בקליה, ואין לנו כוונה לטלטל אותו בחזרה לצפון, זאת למרות שקנינו מגרש במלכיה והיינו אמורות בתחילת החודש לבנות את היסודות. החלום שלנו הוא לבנות את הבית במלכיה, אבל אין לנו חלקי חילוף וכבר ניצלנו פעם אחת, כי את 7 באוקטובר העברנו בנחל עוז, לשם נסעו כדי לחגוג את חג המשק, שכמובן לא התקיים".

ומה קורה עם עבודה?

"ב-8 באוקטובר 2023 הייתי אמורה להתחיל לעבוד בחברת נטפים, כי רציתי הפסקה מהחינוך. מן הסתם זה לא קרה, מהטראומה יצאתי רק לפני שלושה חודשים, ולמזלי ביולי האחרון הכרתי במקרה דרך הפייסבוק את המיזם של ארגון 710, שעוזר למפונים במציאת עבודה ומלווה אותם. שם נפגשתי עם אנשים שיש להם הרבה רצון וידע איך לעזור לנו. התאוששתי, התחלתי לקבל הצעות עבודה רלוונטיות וגם ליווי אישי שהרים אותי על הרגליים".

בסופו של דבר יעל מצאה עבודה בקיבוץ קליה, היא התחילה להוביל את בתי הילדים של גן חובה וכיתות א', אבל מדגישה שאת הדרך עשתה ללא שום עזרה מהמדינה. "חוץ ממענק שקיבלתי בהתחלה, המדינה לא עזרה לי בשום דבר. מה הייתי מצפה? למדינה יש מיפוי של המפונים, למה היא לא ממשיכה למיצוי תעסוקתי שלנו? שתבדוק מי חותם, מי לא חותם, שתדע מי עובד ומי לא עובד. שהמדינה תרד קצת יותר לעומק, כי להיות מפונה זה לא דבר פשוט. לא לכולם יש מזל להיות חלק מקהילה כמו קליה, שמכילה את המפונים שבחרו להישאר בה. וצריך להדגיש, מי שמחזיק אותנו כאן זו הקהילה ולא המדינה. בזכות הקהילה חזרתי למקצוע המקורי שלי, בזכות הקהילה אני עובדת, אבל מה עם מי שאין להם את השייכות הזו? תחושת שייכות זה מה שהכי מציל את הנפש ומרים את המפונים בתקופה הזו, כי לנדוד ולחפש את עצמך בכל פעם מחדש זה לא פשוט".

ואיך המדינה יכולה לסייע בעניין הזה של תחושת שייכות? זה מאוד אישי.

"המדינה קודם כל יכולה ללוות, מישהו שמקשיב ונותן לך גב כדי שלא תרגיש לבד כאזרח. גם זו תחושת שייכות, ואני לא רואה שכל המפונים מקבלים את זה".

ארגון 710 הוא מיזם פילנתרופי שהוקם בתחילת המלחמה על ידי היזמת החברתית חנה רדו, מועצה אזורית אשכול וקרן מיראז' ישראל במטרה לסייע למפונים והמפונות ולאוכלוסיות שנפגעו במלחמה למצוא עבודה. שותפה לפרויקט גם עמותת 121, ארגון חברתי לא מפלגתי, הפועלת לייצר שותפויות רחבות בחברה האזרחית. במידה רבה ארגונים חברתיים מהסוג הזה פועלים בוואקום שהותירה הממשלה בתחומים רבים הקשורים, בין היתר, לתעסוקת המפונים.

היום, שנה אחרי, מטפל המיזם גם במפוני הצפון ובאוכלוסיות נוספות שנפגעו תעסוקתית בגלל המלחמה. עד כה קלט המיזם מעל 4,500 מפונים, גייס מאות מעסיקים ומצא עבודה למאות מפונות ומפונים. "ממצאי הסקר שערכנו ממחישים את הצורך הדחוף בתמיכה מערכתית למפונים, במיוחד מצפון הארץ, המתמודדים עם אתגרים חסרי תקדים בחזרה לשגרה ובמציאת תעסוקה יציבה", אומרת רדו. "יחד עם 71% מהמפונים שלא קיבלו סיוע תעסוקתי ושחלק ניכר מהם מבקשים להגדיל את הכנסתם או לשנות מקצוע, מדובר לא רק במשבר אישי עבור אותם אנשים, אלא גם בסוגיה כלכלית-לאומית מהותית שתשפיע על הכלכלה בישראל עשורים קדימה. חשוב שהמדינה תתערב ותספק את ההכשרה והמשאבים הדרושים כדי לסייע להם לשקם את פרנסתם".

גם עו"ד טלי ניר, מנכ"לית עמותת 121, מזהירה מפני המשבר התעסוקתי החריף בקרב המפונים וגם מפני משברים נפשיים שחווים רבים מהם. עמותת 121 מובילה את שותפות המקפצה, הכוללת 50 ארגונים עסקיים וחברתיים ופועלת למען השקעה בפיתוח תעסוקתי. "זוהי סכנה אמיתית הן לכלכלה והן לבריאות הנפשית של אותם אנשים", אומרת ניר. "הסקר מצא כי ישנו ביקוש רב להכשרה מקצועית או לימודים בקרב מפונים כדי לשפר את הכישורים התעסוקתיים שלהם, וזהו צורך שהמדינה חייבת להיענות לו מיידית. השקעה בחיבור שבין מעסיקים למבקשי הכשרות ולגופי הכשרה, ברמה האזורית, תחזיר את החוסן לצפון ולדרום ותבטיח את עתידם של תושביו גם מבחינה כלכלית".

"אין מצב שאעזוב"

יקיר אסור פונה מביתו שבקיבוץ אור הנר בנגב הצפוני ועבר להתגורר בירושלים למשך ארבעה חודשים. למרות שבחמש השנים האחרונות הוא עבד באינטל במשרה בטוחה, הפינוי גרר גם שינוי תעסוקתי. "גם כשהייתי מפונה, המשכתי עדיין לעבוד באינטל למשך עוד כמה חודשים, אבל בגלל המצב ושילוב של דברים, עזבתי. הרגשתי שאני לא יכול להמשיך במצב הנתון והייתי חייב לעצור, איזשהו ברייק כדי להבין לאן אני ממשיך מכאן".

אחרי ארבעה חודשים בירושלים חזר יקיר לאור הנר והתחיל לחשוב איך להתקדם בתוך עולם ההייטק. דרך חבר, הוא נחשף למיזם של 710. "בזכותם אני מדבר עם אנשים מדהימים שמפנים אותי לגורמים מקצועיים רלוונטיים בתחום שלי בהייטק, וככה כבר מעל חצי שנה. אני מחפש את עצמי, מחפש עבודה, מנסה לראות איך אני חוזר להשתלב בתעשייה, אבל זה ממש לא קל. במיוחד זה קשה לתושבי העוטף. אנשים כבר אמרו לי לא לציין בראיונות עבודה ובקורות החיים מקום מגורים, כי העובדה שאני מהעוטף יכולה להרתיע מגייסים".

למה להרתיע?

"בגלל המרחק הם מעדיפים מישהו מהמרכז. לצערי, המדינה לא עוזרת בזה בכלל. איך שום גורם מקצועי מטעם המדינה לא פנה אליי וכיוון אותי לתחום עיסוק שרלוונטי אליי, או המליץ לי על הסבה? נאלצתי, בעזרת עצמי ובעזרת 710, למצוא את עצמי בתוך התעשייה ולנסות לשלב את עצמי בתחום ההייטק".

אז הבנתי שאין מה לבנות על המדינה?

"הבנתי שאם אני לא אקדם את עצמי, אף אחד לא באמת יעזור לי. אין גוף ששואל מה מצבך הנפשי, איך אתה מתמודד, מה אתה צריך, האם אתה בסדר, האם אתה משתלב אחרי מה שקרה בחיים, בעבודה?" הוא אומר בכאב. והדברים צורבים שבעתיים גם נוכח הידיעה שהתפרסמה השבוע על שיראל גולן, שורדת נובה שהתאבדה, ולא הייתה לה שום יד מושטת מצד המדינה, שניסתה להציל אותה מהטראומה.

לפי הסקר, רוב המפונים בכלל לא רוצים לחזור. אתה כן חזרת לאור הנר.

"לי היה ברור שאני הולך לחזור לאור הנר. נכון שאחרי מה שקרה, בתקופה של תחילת המלחמה, היו חששות וחשבתי פעמיים אם לחזור. אבל עכשיו המצב קצת יותר מאוזן, עם כל החיילים והכוחות שיש פה, ואני מבין שאין מצב שאעזוב את האזור".

יקיר החליט לקחת את עתידו המקצועי בידיו ולא לסמוך על עזרה מאף אחד, ועבר שני קורסים, שאותם מימן מכיסו, במטרה להיטיב את הסיכויים שלו להשתלב בתחום ההייטק, אחד מהם בתכנות והשני קורס בתחום הבינה המלאכותית. "מדובר בקורסים מקצועיים שנועדו לעזור לי למצוא עבודה, הם עלו לי יותר מ-25 אלף שקל ביחד, וממש היה עוזר לי אם המדינה הייתה מממנת אותם".

השנה הקשה של המפונים

• 70% שוקלים לא לחזור לביתם בצפון בסיום המלחמה
• 60% מדווחים שהכנסתם מעבודה השתנתה לרעה
• 20% לא מועסקים כרגע
• 20% רוצים לעשות הסבה מקצועית
• 68% לא קיבלו סיוע מהמדינה בתחום התעסוקה
• 53% נותנים ציון גרוע לממשלה על הטיפול בהם

*הנתונים מבוססים על סקר של מכון המחקר "מאגר מוחות" בקרב 500 מפונים מהצפון ומהעוטף

פורסם: ידיעות אחרונות, 22.10.24