שיעור האנשים שחיים בעוני בישראל גדל באופן משמעותי בעשורים האחרונים: מ-10-15 אחוזים מהאוכלוסייה במהלך שנות ה-80 לכ-20 אחוזים מהציבור בעשור האחרון. זהו שיעור עוני גבוה כמעט בחצי מהמקובל במדינות המפותחות.
אחת הסיבות לכך היא גובה קצבאות הקיום, שבמקרים רבים אינן מאפשרות לעלות מעבר לקו העוני. קצבת הבטחת הכנסה, למשל, למשפחה עם שני ילדים שאין לה שום מקורות הכנסה, היא בסך הכל 2,941 שקלים. לא מספיק כדי לצאת מחיים בעוני.
בעוד שבעולם המפותח הקצבאות מפחיתות את שיעור העוני ב-60% בממוצע, בישראל הן מפחיתות אותו ב-20% בלבד.
הנתונים לגבי שיעור העוני לקוחים מדוח העוני והפערים החברתיים של המוסד לביטוח לאומי לשנת 2017, נספח 1 (ירידה מ-23.8% נפשות בעוני ב-2007 ל-21.2% נפשות בעוני ב-2017).
חשוב לדעת שדמותו של העוני בישראל שונה מכפי שהוא מצטייר בתודעה הציבורית. שיעור הערבים והחרדים בעוני הוא גבוה מאוד, אך כ-30% מהעניים הם יהודים שאינם חרדים. ב-72% מהמשפחות שחיות בעוני אדם אחד לפחות עובד, וב-22% מהן יש שני מפרנסים או יותר. רק עשירית מהאנשים שחיים בעוני הם קשישים, ועוד פחות מכך הם מקבלי קצבת נכות. כמעט מחצית ממי שחי בעוני בישראל הם ילדים.
לפי נתוני 2017, ישראל מוציאה רק 10.7% מהתמ"ג על קצבאות (כמו זקנה, נכות, הבטחת הכנסה וכו'), לעומת 13.6% בממוצע בעולם המפותח. זה מציב אותה במקום ה-26 מתוך 31 מדינות בהשקעה בקצבאות קיום, וכתוצאה – שיעור העוני בישראל הוא מהגבוהים ביותר במדיניות המפותחות.
מה ניתן לעשות? מדינות שמבקשות להתמודד עם עוני עושות זאת באמצעות אימוץ תוכנית כוללת ויעדים מספריים להפחתת שיעור החיים בעוני. זה עדיין לא קרה בישראל, ונראה שעד שזה יקרה ישראל תמשיך לעמוד בראש טבלת שיעורי העוני במדינות המפותחות, ובתחתית מבחינת פעולות הממשלה להפחתתו.
