התופעה אינה חדשה, אך בשנים האחרונות חלה עלייה ניכרת בהיקף המקרים בהם נמצאים באיחור קשישים מתים בבתים, המעידים על בדידותם ועל ניתוק קיצוני שלהם מהחברה. בעוד בשנת 2017 היו 98 מקרים בהם נמצאו זקנים מתים בודדים בביתם, ב-2022 כבר זינק המספר ל-163 מקרים. לאחר בדיקה עם ארגוני הצלה, נכון לעכשיו, אין מידע לגבי שנת 2023.
הסיבות לכך הן רבות ומגוונות. חלק מהזקנים סובלים ממחלות כרוניות ומקשיי תפקוד, וחווים קושי לצאת מהבית או לתקשר עם גורמים חיצוניים. אחרים סובלים מבדידות חברתית עמוקה ומהיעדר קשרים חברתיים משמעותיים.
המענים הקיימים לזקנים עריריים: פתרונות חלקיים ובעיות משמעותיות
אחד מכל חמישה ישראלים מעל גיל 65, כ-240 אלף אנשים, חיים לבדם. מתוכם, כ-50 אלף מדווחים שהם חווים בדידות לעתים קרובות, ולמעלה מ-20 אלף אזרחים ותיקים אומרים שאין אדם שעליו יוכלו לסמוך בעת צרה.
למרבה הצער, המענים הקיימים כיום לזקנים עריריים אינם מספקים מענה הולם לצרכיהם. אחד המענים המרכזיים הוא קצבת סיעוד, הניתנת לזקנים הזקוקים לעזרה בביצוע פעולות היום יום או להשגחה. עם זאת, זקנים עריריים שאינם זקוקים לסיוע זה אינם זכאים לקצבה סיעוד כלל, מה שמשאיר אותם ללא אפשרות לממן שירותים חיוניים.
שירותי הרווחה ברשויות המקומיות אמנם נותנים מענה מסוים, אך הוא חלקי וחסר. הסיוע הניתן מתמקד בעיקר בתיווך והפניות, ואינו כולל טיפול אישי ומעמיק. בנוסף, היקף ואיכות המענה משתנים בהתאם לרשות המקומית, והזקנים נאלצים להתמודד עם בירוקרטיה רבה.
שירותים בקהילה, כגון "קהילות תומכות", מועדונים חברתיים ומרכזי יום, יכולים להוות פתרון עבור זקנים עריריים המודעים לקיומם ומוכנים להשתתף בהם. עם זאת, רבים מהזקנים אינם מודעים לשירותים אלו, ואינם פונים אליהם באופן עצמאי.
הבעיה המרכזית היא שכלל המענים הללו דורשים פנייה יזומה מצד הזקנים עצמם. כיוון שרבים מהזקנים העריריים אינם מודעים לזכויותיהם או אינם מסוגלים לפנות באופן עצמאי, הם נותרים ללא מענה הולם. בנוסף, הרשויות המקומיות מתמודדות עם מחסור בכוח אדם, מה שמקשה עליהן לספק מענה לכלל הזקוקים.
כתוצאה מכך, רבים מהזקנים העריריים נותרים בבדידותם, ללא טיפול הולם וללא גישה לשירותים חיוניים. מצב זה גורם להם לסבל רב, ופוגע באופן משמעותי באיכות חייהם.
פתרון אפשרי: עובדים קהילתיים לזקנים עריריים
המציאות העגומה של זקנים עריריים בישראל מחייבת פתרון מיידי ויעיל. אנו, עמותת 121 – מנוע לשינוי חברתי, מציעים להקים מערך של עובדים קהילתיים שיהיו אחראים על קשר שוטף עימם, ויספקו להם את התמיכה והסיוע הדרושים להם.
העובדים הקהילתיים יהיו גמלאים בעצמם, מה שיאפשר להם להבין טוב יותר את צרכי הזקנים, ליצור אמון הדדי ולשפר את האפקטיביות של עבודתם. הם יעברו הכשרה קצרה ויקבלו הדרכה שוטפת על מנת להיות מוכשרים ומודרכים בצורה מקצועית.
מאחר ומעולם לא נעשה מיפוי של אזרחים ותיקים בכל רשות, שיספק נתונים על מצבם האישי, הכלכלי והחברתי, תפקידם של העובדים הקהילתיים יהיה בראש ובראשונה לבצע מיפוי שכזה באמצעות איסוף מידע מהגורמים הרלוונטיים. לאחר מכן, ליזום קשר שוטף עם זקנים עריריים, להבין את צרכיהם הייחודיים, לסייע להם למצות את זכויותיהם ולחבר אותם לקהילה.
אנו מעריכים כי העסקת כ-1,000 עובדים קהילתיים תוכל לתת מענה ראוי לכ-20,000 זקנים עריריים החיים בישראל. העלות השנתית של התכנית מוערכת בכ-65 מיליון ₪, סכום נמוך יחסית בהשוואה לתועלת החברתית והכלכלית העצומה שניתן להפיק מכך.
השקעה זו תביא לשיפור משמעותי באיכות חייהם של זקנים עריריים רבים. היא תאפשר להם לחיות חיים עצמאיים, בריאים ומאושרים יותר, תוך הפחתת העומס על מערכת הבריאות והרווחה.
לפני כחודש נפגשנו בעניין עם שר הרווחה, יעקב מרגי והצגנו את הנתונים המחרידים ואת הצעתינו לצמצום מקרי המוות בקרב הזקנים העריריים, השר הבטיח לקיים התייעצות עם הגורמים הרלוונטיים במשרד ולבדוק את יישום התוכנית.
אנו קוראים לממשלה ולרשויות המקומיות לפעול בהקדם ליישום פתרון זה, ולהבטיח שכל זקן ערירי בישראל יקבל את הטיפול והתמיכה להם הוא זכאי. יישום פתרון זה יהווה צעד משמעותי בדרך לחברה שוויונית ומתוקנת יותר, בה כל אדם, ללא קשר לגילו או מצבו, יזכה לחיות בכבוד וברווחה.
