על מחירי הדיור מדברים בלי הפסקה כבר מ-2011. בעיקר על הפער העצום בין מחירי הדיור לבין גובה ההכנסה המשפחתית. בממשלה האחרונה הונהגה תוכנית ״מחיר למשתכן״. הרעיון היה לתת הנחה משמעותית למי שיש לו הון ראשוני לקניית דירה, כדי שייקח משכנתא ויבטיח לעצמו בעלות על דירה בטווח הארוך. רבים נהנו ממנה, אולם היא לא פתרה את משבר הדיור.
הביקורת עליה היתה שהתוכנית לא נתנה מענה לבעלי הכנסות נמוכות ולמי שחסרים הון ראשוני, ושהיא נותנת הטבה דווקא לאנשים אמידים יחסית. תלונה נוספת על התוכנית היתה שסטנדרט הבניה הוא נמוך, כיוון ששיטת המכרז מתמרצת יזמים לחסוך בכל דרך אפשרית בהליך הבניה כדי להגדיל את הרווחיות של הפרויקט.
מבקרי התוכנית שאלו מדוע הסיוע הממשלתי לא ניתן לבעלי הכנסות נמוכות, באמצעות השקעה בדיור ציבורי ובבניה של דירות לשכירות ארוכת טווח. הועלו גם שאלות על סוגיות שטרם ממש נדונו כמו פיזור הבניה הרצויה בין הפריפריה למרכז, סוג הדירות שצריך לבנות, מה סל התמריצים הנכון ליזמים במקרים שבהם הכדאיות הכלכלית של העסקה נמוכה, ואיך מניעים מכרזים על קרקע ציבורית – סוגיה שמונעת הוצאה לפועל של תוכניות רבות שכבר מתוכננות.
חישוב ההשקעה הממשלתית במחיר למשתכן מבוסס על הדו"חות הכספיים של מדינת ישראל לשנים 2015 (עמוד 356), 2016 (עמוד 369), 2017 (עמוד 363) ו-2018 (עמוד 370): סכום של אובדן ההכנסות ממכירת קרקעות, סבסוד מענקי פיתוח ומענקים לרוכשים (כולל נתונים ואומדנים לראשית 2019 שנכללו בדו"ח 2018).
חישוב העלייה במחירי הדירות מבוסס על העלייה במדד מחירי הדיור מספטמבר 2015 עד ספטמבר 2019, תוך התאמה לעלייה במדד המחירים לצרכן באותה התקופה (על בסיס מאגר המחירים ומדדי המחירים באתר הלמ"ס).
אבל מעבר ל"מחיר למשתכן", כמה אנחנו משקיעים בדיור?!
אם מסתכלים מעבר לתכניות כמו "מחיר למשתכן", נתוני 2017 של ה-OECD הם ברורים: ישראל נמצאת במקום האחרון בהשקעה בדיור. ההוצאות הממשלתיות הישירות על דיור מגיעות ל- 0.03% מהתמ"ג, רק שבריר מהממוצע של 0.56% מהתמ״ג בעולם המפותח. אם היינו משקיעים לפי הממוצע בעולם המפותח, תקציב הדיור השנתי היה מזנק מכ-400 מיליון ש"ח ל-7 מיליארד ש"ח.
למעשה, המדינה המפותחת הממוצעת מוציאה פי 19 מישראל על דיור פר נפש, וההוצאות כוללות הרבה מאד כסף לסבסוד רכישת דירות ולסבסוד שכירויות.
כשזה המצב, הוויכוח על גובה ההשקעה הממשלתית נשמע חשוב יותר מאשר סוג הסיוע, לא?
