בו זמנית, יש הרבה מאד אנשים שנפגעו תעסוקתית במלחמה וצריכים את הסיוע: מפונים, נפגעים מפעולות האיבה הקשות, מילואימניקים שחזרו עם קשיים, בעלי עסקים שהתמוטטו – הם זקוקים לדחיפה, למפגשי העצמה ולקורסים לשדרוג מיומנויות לעבודה הבאה. למרבה הצער, רובם המכריע לא מקבלים סיוע, וכולנו מפסידים פעמיים: מי שזקוקים לשיקום תעסוקתי, והמשק והחברה שזקוקים לכוח עבודה איכותי כדי לתפקד, ולסייע להוציא אותנו מהבוץ הכלכלי.
דוגמאות מהשטח הן עניין יומיומי: מדריכת טיולים מהצפון שמחפשת כבר חודשים הכשרה מקצועית וזקוקה לסיוע במימון, ולא מוצאת. תעשיין בתחום הכימיה בעוטף, שמבקש מהמדינה תקציב להכשיר עובדים חדשים, ולא מקבל. סדר העדיפויות נראה לקוי ופוגעני.
למציאות הזו יש שורשים עמוקים. כבר שנים ארוכות שמדיניות התעסוקה של ממשלות ישראל לדורותיהן לא משקיעות בסיוע תעסוקתי. עוד לא נמצאו מקבלי החלטות שיענו על הצורך האדיר בהשקעה כדי לפתור את בעיית הכישורים הנמוכה של העובדים בישראל.
למעשה אין למדינה מנגנונים מתפקדים שהיו יכולים להוות בסיס לסיוע למי שנפגע תעסוקתית. מה שלא עבד בשגרה, גם לא עובד בחירום.
הבעיה מתחילה מכך שכיום אין למדינה בכלל יכולת למפות את צורכי הסיוע התעסוקתי של האוכלוסיות שנפגעו תעסוקתית. שירות התעסוקה מיובש תקציבית, ואין לו גם בשגרה את היכולת לעשות אבחון והכוונה תעסוקתית בהיקפים שנדרשים באבטלה נמוכה, כל שכן כעת, בחירום. הטענה היא לא נגד שירות התעסוקה, אלא תיאור עובדתי של המצב אליו הגענו כשהשירות מיובש תקציבית ומדורדר כבר 40 שנה. כמובן שאין ארגון אחר שיכול לעשות את זה בסדרי גודל שנדרשים.
אין היום גם יכולת אפקטיבית להתאים בין דורשי עבודה למשרות פתוחות במשק. באתר שירות התעסוקה רשומים בימים אלה רק 16,000 משרות פתוחות בכל המקצועות, כשכאמור למעלה ישנם במשק קרוב ל-140,000 כאלה. אין מערכת אחרת שמשקפת את הצרכים ומאפשרת חיבור בין מעסיקים לעובדים בהיקפים שבאמת קיימים בשטח.
כמו כן, היכולת לסייע למי שזקוק לשיקום תעסוקתי מועטה מאד. יש מעט מאד מענים במרכזי ההכוון התעסוקתיים. הם מסייעים לאלפים בודדים בשנה, ואין להם את המשאבים בכדי להתמודד עם ההיקפים שנדרשים כעת.
מאז הוקמה הממשלה הנוכחית, האחריות להכשרות המקצועיות מפוצלות בין שני משרדי ממשלה: כלכלה ועבודה. הפיצול הביא לכך שאין כמעט הכשרות מקצועיות במימון המדינה. למעשה, בין 2022 ל-2023 הייתה ירידה של יותר מ-50% במספר המשתתפים בהכשרות מקצועיות במימון המדינה.
מלכתחילה ההשקעה הממשלתית בתחום היא נמוכה מאד: 160 מיליון שקל בלבד מוקדשים השנה להכשרות מקצועיות במשרדי הכלכלה והעבודה גם יחד. זה מאד נמוך – ביחס לעולם, וגם ביחס להשקעה בסבסוד לימודים לסטודנטים במקצועות אקדמיים, שם משקיעה המדינה 6.5 מיליארד שקל בשנה בסבסוד לימודיהם של מאות אלפי סטודנטים.
את המציאות הזו, שבה אנו יורים לעצמנו ברגל מדי יום מחדש, חייבים לשנות. צריך לבנות את התשתיות שנדרשות, למעשה, בכל מדינה ששואפת לצמיחה כלכלית ולרווחה לציבור שלה. רפורמה ממשלתית בתחום התעסוקה נדרשת יותר מאי פעם.
קודם כל, צריך להתחיל ברפורמה תפיסתית. הצרכים בתחום התעסוקה צריכים להיות מוגדרים בשטח על ידי המעסיקים ולא בירושלים. גם המענים צריכים להיקבע בשטח: על ידי המעסיקים ביחד עם המוסדות ללימודים מקצועיים. המדינה צריכה לתקצב בהיקפים משמעותיים, למדוד תוצאות ולהכווין את המערכת.
במציאות הנוכחית, חייבים גם מיקוד בהכשרות מקצועיות על בסיס אזורי – במיוחד בצפון ובדרום. הצפון הוא מוקד מיוחד לדאגה בגלל המצב הביטחוני ובגלל שתוכנית השיקום עברה בממשלה רק השבוע. בהצעה שעברה השבוע בממשלה לשיקום הצפון, תוכננו מעט מאד תוכניות תעסוקה, בהיקף תקציבי נמוך של 26 מיליון שקל בלבד.
נדרש לייצר חיבור טוב יותר בין הממשלה, המגזר העסקי ומפעילי הקורסים, גם על בסיס אזורי, כי הצרכים שונים בכל אזור. רק חיבורים כאלה יבטיחו שמי שמבקש סיוע תעסוקתי יקבל, וישתתף בקורסים לכישורים למקצועות נדרשים בשוק. ברמה האזורית חשוב במיוחד להתמקד בעבודה עם עסקים קטנים ובינוניים, שהכי נפגעו במלחמה והכי צריך להשקיע בהם.
שמונה חודשים לתוך המלחמה, הצורך לפתח מענים לסיוע תעסוקתי הופך לבהול. כלי מדיניות לתעסוקה יכולים וצריכים להיות מפתח לשיקום לאומי ולחזרה למסלול של בריאות וצמיחה לחברה כולה.
*פורסם לראשונה באתר כלכליסט, 29.5.24
