נתחיל במילה טובה: בעשור האחרון, הגדילה הממשלה באופן משמעותי את השקעתה בחינוך. בשנת 2018, היא השקיעה בכל ילד כ-24,300 ש"ח, לעומת 14,600 ש"ח ב-2008. זהו גידול של 50% במונחים ריאליים.
באותה תקופה, ישראל גם הצליחה לצמצם משמעותית את הפער בינה לבין שאר המדינות המפותחות בהשגי תלמידים. לפי מבחן פיז"ה הבינלאומי, המודד את יכולותיהם של ילדים בתחומי הדעת הבסיסיים, הפער בין ישראל לעולם המפותח ירד ביותר מ-40% בתחומי המתמטיקה והמדעים, ובשיעור צנוע יותר של 12% בתחום הקריאה.
בקיצור: השקעה בתלמידים היא השקעה משתלמת. ואת זה, כל המחקרים מוכיחים.
אבל, למרות נתונים מעודדים אלה, יש לנו עוד דרך לעשות. קודם כל כי ביחס למדינות הדומות לנו, ההישגים של תלמידי ישראל עדיין נמוכים. אבל בעיקר כי גם אם הממוצע משתפר, הקצוות ממשיכים להתרחק. כלומר, אם התלמידים הטובים ביותר שלנו מצליחים להתחרות עם מקביליהם באירופה, צפון אמריקה ואסיה, התלמידים המתקשים מגיעים לרמתם של מקביליהם בפרו ובערב הסעודית.
גם פה, יש קשר ישיר בין ההישגים להשקעה. למרות הגידול המשמעותי בעשור האחרון, ישראל עדיין נמצאת בתחתית הטבלה מבחינה התקציב המוקצה לכל תלמיד. תקציבים, כמובן, אינם הכל.
כדי להצעיד את תלמידי ישראל הרבה יותר גבוה, קיים צורך להוביל שינויים מבניים חשובים, כמו:
- השקעה בפעוטות עד גיל 3;
- העלאת שכרם של עובדי הוראה, במיוחד המתחילים, לרמות המקובלות בעולם המפותח;
- הפחתת הריכוזיות מרקיעת השחקים במערכת החינוך;
- הפחתת ההשענות על בחינות ככלי הערכה מוביל, בדגש על בחינות הבגרות שלריבויין אין אח ורע בעולם.
יש לכם עוד כיווני חשיבה? כתבו לנו אותם.
