התקופה הנוכחית היא עדות לאופן שבו מערכות ציבוריות קורסות אל תוך עצמן בעת משבר, ולמרבה הכאב מערכת בריאות הנפש היא אחת הדוגמאות האכזריות לכך. מחקר שנערך לאחרונה בשיתוף פעולה בין אוניברסיטת חיפה, המרכז לבריאות הנפש שלוותה והמרכז הרפואי מעייני הישועה, הראה שבעוד שבשגרה כ-11% מהאוכלוסייה בישראל סובלת מחרדה, בחודשים האחרונים הנתון זינק ל-54% מהאוכלוסייה הסובלת מחרדה. 34% מהחברה הישראלית סובלים מהפרעת דחק פוסט טראומטית כתוצאה מהמלחמה. הזקוקים לסיוע שמופנים אל מערכת בריאות הנפש מציפים צרכים אקוטיים, הן בחומרתם והן בהיקפם.
אלא שמול הצרכים הללו עומדת מערכת מיובשת, מוזנחת, עם פערים אדירים של כוח אדם, של אפשרויות טיפול בקהילה, של מיטות פנויות במוסדות האשפוז. ההוצאה הלאומית למערכת בריאות הנפש הציבורית בישראל היא 6%, לעומת ממוצע של 9.7% במדינות המפותחות. גם לאחר השלמת "תוכנית בריאות הנפש הלאומית", שעליה הכריז משרד הבריאות, נתון זה יגיע ל-7.4% לכל היותר. המשמעות ברורה: אין מספיק שירותים ציבוריים שיכולים להיענות לצרכים הרבים והעמוקים של בריאות הנפש בישראל כיום.
אל מול המצוקה האדירה הזו יש לחברה האזרחית שתי אפשרויות פעולה: הראשונה, הטבעית יותר לרבות מהעמותות, היא ליצור ולהציע תוכניות שינסו להקל על מצוקות מקומיות. חלק מהתוכניות הללו יכולות להיות מקצועיות ביותר, חלקן עשויות אפילו להציג מסגרת חדשנית אפשרית, שעשויה להתגבר באופן מקומי ומוגבל על האתגרים ולהציע פתרונות לחלק מהאתגרים.
אבל האם עמותות, מקצועיות וגדולות ככל שתהיינה, יוכלו להיענות לכלל הצרכים הלאומיים? לצערנו, התשובה החד משמעית היא שלילית. גם במקרים הנדירים שבהם ממשלה תסכים "לאמץ" מודל פעולה של עמותה, התקציב שינתן לכך מהמדינה יהיה קטן יחסית (וברוב המקרים ידרוש גם מעמותה להעמיד תקציב מקביל להשקעה הממשלתית). המדינה תספר אז שהיא אימצה "מודל חדשני", אבל גם העמותה וגם המדינה ידעו שההיקף יהיה לעד מקומי ומוגבל. רחוק מאוד מלענות על הצרכים הנדרשים לציבור באמת.
אפשרות הפעולה השנייה היא לשאוף לשינוי עומק ארוך־טווח ובר־קיימא. חזון כזה דורש מהחברה האזרחית להציב יעד ברור לשינוי תשתיתי. בעיני, מימון ציבורי מסיבי של בריאות־הנפש צריך להיות הצעד הראשון. כמו כן החזון חייב להציב עקרונות ברורים ביחס לאופן שבו יסופקו צורכי הציבור. כדי לקדם זאת תצטרך החברה האזרחית לפעול בתקיפות, מקצועיות ואקטיביות. ארגונים מקצועיים שאינם ממשלתיים ונמצאים בחוד החנית של בריאות־הנפש צריכים להיות הראשונים להפנות את תשומת הלב הציבורית והממשלתית לאתגרים. להבדיל מהאופציה הראשונה של פתרונות נקודתיים שהם יודעים לספק בעת חירום.
אותם ארגונים, יחד עם המממנים הפילנתרופיים שלהם, יכולים לסייע בפיתוח המחקר היישומי הדרוש כדי לפתח הצעות מדיניות רחבות וארוכות טווח כדי להתגבר על המשבר. אלה עשויים לכלול תוכניות פיתוח מקצועי לעובדי רווחה, מטפלים ומחנכים, הגדרה ברורה של צרכי תשתית להרחבת אפשרויות הטיפול בקהילה, יצירת יותר אפשרויות אשפוז וליווי, ליווי מקצועי למטפלים ועוד. בודאי תהיינה יותר מתוכנית מדינית אחת לפתרון הבעיות: עלינו להקפיד על כך שהצעות המדיניות תהיינה מקצועיות, מבוססות על נתונים אמפיריים ברורים של צרכים ופתרונות אפשריים, והכל — תוך שמירה על שדרת ניהול מקצועית ולא פוליטית שתכוון את הפעולה.
במציאות הנוכחית על החברה האזרחית לעמוד בפיתוי ולא להמשיך "להאכיל את המפלצת", כלומר לא להתפתות לפתרון בעיות נקודתיות בכל פעם שאלה עולות. זו אינה משימה קלה לאלו מאיתנו המרגישים צורך לעזור ומחויבים לעשייה אזרחית. ובכל זאת יש לזכור: האשליה של פתרונות זמניים עשויה לטשטש את מטרת העל של התיקון התשתיתי הנחוץ.
על החברה האזרחית להירתם לתיקון חברתי, ליצירה מחדש של התשתית הציבורית במדינת ישראל. זו אינה משימה קלה, ולצערנו היא גם לא מהירה. ויחד עם זאת, רק היא תוכל לייצר אמון מחודש במערכות הציבוריות. מערכת בריאות הנפש בישראל היא בהחלט מקום אקוטי להתחיל בו.
פורסם באתר TheMarker, בתאריך 18.6.24
